ישפרו חברה ישראלית להשכרת מבנים בע"מ ואח' נ' סונול ישראל בעמ

פסק דין חלקי

מדובר בתביעה כספית על סך 1,205,833 ₪, הכוללת עתירה חלופית (חלקית), למתן חשבונות. התביעה עוסקת בהפרשי דמי שכירות שחייבת הנתבעת, לפי טענת התובעות, בגין הסכם שכירות, שבמסגרתו שוכרת הנתבעת קרקע מאת התובעות 1 ו-2, שעליו מפעילה ומנהלת הנתבעת תחנת דלק מזה שנים ארוכות. הקרקע מנוהלת עבור התובעות 1 ו-2 על ידי התובעת 3, אשר זכאית לקבל לידיה את דמי השכירות מאת הנתבעת. המחלוקת העיקרית שבין הצדדים נוגעת לפרשנות אחת מהוראות ההסכם, שעניינה אופן ההצמדה של חלק ניכר מדמי השכירות, למרווח שיווק שמוגדר בהסכם.

רקע

ביום 17.3.98 חתמה הנתבעת על הסכם שכירות לשמונה עשרה שנה, עם חברת דיזינגוף חברה לסחר 1952 בע"מ (להלן: "חברת דיזינגוף") וזאת ביחס לקרקע שהייתה בזמנו בבעלות חברת דיזינגוף ואשר עליה סוכם בין הצדדים כי תוקם תחנת דלק שתופעל על ידי הנתבעת. תחנת הדלק הוקמה והופעלה על ידי הנתבעת, אשר שילמה לחברת דיזינגוף דמי שכירות כסדרם לפי ההסכם.

ביום 5.1.05, מכרה חברת דיזינגוף את כל זכויותיה בקרקע לתובעות 1 ו-2. על פי הסכם המכר, המחתה חברת דיזינגוף לתובעות 1 ו-2, את כל זכויותיה וחובותיה לפי הסכם השכירות עם הנתבעת, וזאת למן יום 5.1.06.

כאן המקום לציין במאמר מוסגר, כי לפי הסכם השכירות, חלק ניכר מדמי השכירות החודשיים (18,290$ מתוך 23,790$), הוצמדו לגבוה מבין מספר אפשרויות ובהן לשינויים ב"מרווח השיווק" של הנתבעת, אשר הוגדר בהסכם כ"ההפרש בין מחיר הקניה של סונול (מחיר שער בז"ן) בתוספת בלו, היטלים - אם יחולו - לבין המחיר המירבי לצרכן במשאבה, לפני מע"מ, לבנזין אוקטן 95, בהתאם לסע' 2 בטבלה 7(א) של מינהל הדלק".

אין מחלוקת כי בחודש יוני 2002, הוחלפה הטבלה הנ"ל על ידי מנהל הדלק, בטבלה 6(א) ולאחר מכן בטבלה 12(א). כך, בעוד אשר המחיר המירבי לצרכן במשאבה לפני מע"מ לבנזין אוקטן 95 התייחס בטבלה המקורית למחיר עבור קבלת שירות מלא בתחנה, בטבלאות שלאחר מכן, המחיר לשירות מלא פוצל למחיר מירבי עבור בנזין 95 אוקטן בשירות עצמי ולתוספת מחיר בגין שירות מלא. כמו כן, אין מחלוקת כי ביום 1.7.02 פורסם צו פיקוח, שלפיו חויבו תחנות הדלק, בין היתר, להעמיד לרשות הציבור משאבות בשירות עצמי במחיר מוזל. צו הפיקוח קבע שהחובה לעשות כן תחול רק למן חודש אפריל 2006.

כמו כן, אין מחלוקת כי בשנת 2007, בוטל מחיר המקסימום לקניית דלק מבתי הזיקוק (שהיה ידוע בזמנו כמחיר שער בז"ן). מאותו מועד, מחיר הדלק נקבע במו"מ חופשי בין בתי הזיקוק לחברות הדלק, מבלי התקרה של שער בז"ן. בהתאם לכך, בטבלאות מנהל הדלק, במקום מחיר שער בז"ן, פורסם מחיר ששמו "cif lavera" (ואשר מבטא את מחירי הדלקים לפי נמל לוורה שבאיטליה ואשר הנו נמל הנפט העיקרי של מדינות אירפה) ואשר בין היתר על בסיסו, גם נקבע בזמנו שער בז"ן.

התובעות טוענות כי במהלך שנת 2006, הסתבר להן כי הנתבעת הפחיתה את דמי השכירות ששילמה עד לאותו מועד לחברת דיזינגוף ואשר הייתה אמורה להמשיך ולשלם להן, כך שחישוב מרווח השיווק החל להיעשות על ידי הנתבעת, לפי המחיר המירבי לצרכן בתדלוק עצמי כמפורט בטבלה 12(א) ולא לפי המחיר המירבי לצרכן בשירות מלא, אשר באותו טבלה, שווה למחיר המירבי לתדלוק עצמי בצירוף התוספת לשירות מלא.

התובעות פנו אל הנתבעת במכתב בעניין זה ביום 26.9.06 ודרשו בגין כך הפרשי דמי שכירות לשנת 2006, בסך של 586,960 ₪. ממכתב התשובה של הנתבעת מיום 22.10.06, הסתבר כי לפי טענתה, אופן ההצמדה הנכון לפי החוזה, הנו למחיר המירבי לתדלוק עצמי, ללא התוספת לשירות מלא. רק בחודש ינואר 2009 התחדשו ההתכתבויות בין הצדדים, כשהתובעות שלחו לנתבעת מכתב דרישה באמצעות באי כוחה, לתשלום הפרשים בסך של 970,000 ₪, שהצטברו עד לאותו מועד. בהעדר תגובה, נשלח ביום 23.4.09 מכתב תזכורת והתראה לפני פניה לערכאות. בתגובה לכך, הוציאה הנתבעת עצמה (על ידי יועצה המשפטי עו"ד סבג), מכתב הדורש לקבל חישוב של סכום ההפרשים הנטען. ביום 11.6.09 נשלח תחשיב כאמור לעו"ד סבג מטעם הנתבעת. בהעדר הסכמה בין הצדדים, הגישו התובעות את תביעתן דנא לבית המשפט בחודש פברואר 2010.

במסגרת התביעה, עתרו התובעות לקבלת הפרשים בגין חישוב הנתבעת את מרווח השיווק לפי המחיר המירבי לתדלוק עצמי ללא התוספת לשירות מלא, בסך של 1,045,788 ₪ (נכון ליום הגשת כתב התביעה המתוקן). כמו כן, במסגרת התביעה עתרו התובעות לקבלת סכום נוסף, בסך של 160,045 ₪ וזאת בגין העובדה שעם ביטול מחיר שער בז"ן, הנתבעת החלה לחשב את מרווח השיווק לפי מחיר "cif lavera" (שהחל להיות מפורסם בטבלאות מנהל הדלק במקום מחיר שער בז"ן) וזאת במקום לחשב את מרווח השיווק לפי מחירי הקניה שלה בפועל (כנדרש לפי טענת התובעות בנסיבות החדשות ועל רקע פרשנות ראויה של הסכם השכירות). לפי טענת התובעות, מחירי הקניה בפועל של הנתבעת נמוכים ממחיר "cif lavera" בסכום שנאמד על ידה בכ-7$ לק"ל לפני מע"מ ומגדילים למעשה את מרווח השיווק ואמורים גם להגדיל בהתאם את דמי השכירות בסכום הנזכר לעיל (160,045 ₪). לחילופין, עתרו התובעות למתן חשבונות, שיגלו את מחירי הקניה בפועל של הנתבעת ואשר יאפשרו לתובעות לבצע חישוב מדויק של ההפרשים המגיעים לה בגין פרמטר זה.

הנתבעת בכתב הגנתה דחתה את טענות התובעות. לפי טענתה, הפרשנות הראויה של הסכם השכירות הנה כי את מרווח השיווק בנסיבות החדשות יש לחשב לפי המחיר המירבי לתדלוק עצמי (ללא התוספת לשירות מלא) ולפי מחירי "cif lavera" ולא מחירי הקניה בפועל של הנתבעת.

דיון

המחיר המירבי – האם מחיר תדלוק עצמי בלבד או בצירוף התוספת לשירות מלא

כאמור, מרווח השיווק מוגדר בהסכם השכירות כך: "ההפרש בין מחיר הקניה של סונול (מחיר שער בז"ן) בתוספת בלו, היטלים - אם יחולו - לבין המחיר המירבי לצרכן במשאבה, לפני מע"מ, לבנזין אוקטן 95, בהתאם לסע' 2 בטבלה 7(א) של מינהל הדלק".

לאחר שעיינתי בחומר שלפניי ונתתי דעתי לטענות הצדדים, נחה דעתי כי הפרשנות הראויה של הגדרת "מרווח השיווק", מחייבת את המסקנה כי המחיר המירבי יעמוד על המחיר המירבי לתדלוק עצמי בצירוף התוספת לשירות מלא.

כוונת הצדדים, כפי שהיא עולה מלשון ההסכם, הייתה לקבוע כי צד אחד של המשוואה, יהיה המחיר המירבי לצרכן במשאבה לבנזין 95 אוקטן. לאחר השינוי שחל עם הכנסת משאבות לתדלוק עצמי והחלת מחיר נמוך יותר עבור דלק בתדלוק עצמי, עדיין נותר המחיר המירבי לדלק מסוג 95 אוקטן, המחיר לשירות מלא, שאמנם מורכב מהמחיר המירבי לתדלקו עצמי, בצירוף התוספת לשירות עצמי.

הפיצול של המחיר לשירות מלא, למחיר מירבי לתדלוק עצמי בצירוף תוספת, אין לו כל משמעות בעיני. מדובר בסמנטיקה. מבחינה מהותית וכאמור, גם לאחר הכנסת משאבות בתדלוק עצמי, המחיר המירבי לצרכן נותר המחיר לתדלוק בשירות מלא. מאחר ובעת חתימת ההסכם ועד שנת 2002, המחיר המירבי היה המחיר לשירות מלא (שכן לא היה שירות עצמי בזמנו), הרי שהעמדת המחיר המירבי על המחיר לשירות עצמי, שהוא נמוך יותר, יש בו משום חוסר התאמה להוראות ההסכם וכוונת הצדדים, כמו גם פגיעה לא מוצדקת ולא הוגנת בתובעות.

זאת ועוד: מעדויות הצדדים, לרבות מומחה הנתבעת (מר דוד בועז), כמו גם הגב' פרום, שהעידה מטעם הנתבעת (ס' 31 לתצהירה), הוכח כי בתחנות הדלק של הנתבעת ניתנות הנחות מהנחות שונות עבור רכישת דלקים (כגון בשל שיוך למועדון לקוחות, מבצעים וכו') ולא רק הנחה עבור תדלוק בשירות עצמי. העובדה שהצדדים קבעו את המחיר המירבי לצרכן (שהוא מחיר ללא הנחות כלשהן), כמחיר הרלוונטי לחישוב מרווח השיווק, מחזקת את המסקנה כי המחיר המירבי צריך להמשיך ולעמוד על המחיר עבור שירות מלא, גם מקום שעקב הרפורמה התווסף שירות חדש בתחנות הדלק מסוג של תדלוק עצמי.

זאת ועוד: העובדה שהוכח כי עד הגשת התביעה וגם לאחר מכן ועד שנת 2012, בתחנה נשוא התביעה נמכר דלק גם בשירות מלא (ראה ס' 40 לתצהיר הגב' פרום) וכשאחוז הדלק הנמכר בשירות עצמי אף נמוך יחסית ביחס לדלקים שנמכרים בשירות מלא (ראה חקירת המומחה דוד בועז עמ' 34, ש' 16 – 29), מחזקת את המסקנה כי המחיר המירבי לצרכן בתחנה נשוא התביעה, אינו המחיר לתדלוק עצמי, אלא המחיר לשירות מלא!